יעקב מישורי נולד בשנת 1935, משפחתו ניצלה מבין ניבי הנאצים, אין לו השכלה אמנותית ולא האמין בשום שלב בחייו שהאקדמיה מסוגלת להכשיר ולבנות אומנים.

הוא מככב בזירה האמנותית בארץ מראשית שנות ה-70 בטקטיקת ההעלמות לתקופות ארוכות וגיחות ללב העניין לעורר מהומה ורעש תקשורתיים ולשוב למחבואו ולאלמוניותו.

באמצע שנות השבעים עבודותיו נמכרו לפני שצוירו. הביקוש היה עצום אולם היום הוא מוקף בעשרות עבודות חדשות שאינן מוצאות את דרכן לקירות הקונים או האספנים.

מישורי עצמו אינו מודאג מעניין זה, הוא מאמין בצדקת דרכו ובמה שהוא מצייר. הוא רואה את העתיד ורואה מה שעין רגילה אינה מסוגלת לראות ואני רואה שמישורי לא מכר את נשמתו לכסף ומעדיף לרדוף אחרי חלומו וסיפוקו כאדם וכאמן.

למרות שציוריו הנוכחיים אינם נהירים לי די הצורך וכעוסקים בענייני השפה הפלסטית, אני סומך על ניסיונו ורגישותו והתעקשותו לצייר לפי המצפן האישי שלו.

יעקב כאיש הגות שמאלני מאמין שאפשר להשפיע על החיים בכלי הזה הנקרא אמנות ולא נראה שתנודות תקופתיות יאיימו על עיקרי אמונתו.

יעקב מישורי חסיד האסכולה החברתית והוא דבק ברעיון האמנות כשליחות, האם עבודתו המופשטת והגיאומטרית שלו עונה על צורך זה רק הזמן יגלה.

נראה שלא קל להחזיק לתקופה ארוכה בפסגת ההצלחה במיוחד אם נמצאת שם בגיל כל כך צעיר יחד, עם זאת מישור מאמין שעוד ישוב לפסגה, בינתיים על פי המודל האמריקאי הוא מחוץ לזירה.

אמריקה מלמדת אותנו לסקול את הנופלים ולהלל את העולים.

מישורי אינו כאוב משכיחה הוא מעדיף לשוב לדבר על דרכו איך הוא התחיל בציור סוריאליסטי, אז הוא ביקש לבטא כאב והתחבטות אישית. אחריה באה תקופה של ציור אקספרסיבי בוטה שעסק במיניות של דמויות מכונסות בתוך עצמן נאבקות בים בדידותן, בעוני ובחלושות הגופניות. תקופה זו הייתה מושפעת עמוקות מהציור של אורי ליפשיץ.

אחרי זה החלטתי לחפש עצמאות וברוח התקופה פניתי לצילום בממדים גדולים עליהם עבדתי בצבעוניות צעקנית זוהרת, אדומים צהובים ורודים כחולים, כך שהאפקט היה דרמתי ואפילו מפחיד והאמת שאווירת האלימות שנוצרה, במיוחד שאלו היו צילומי פורטרט שלי, בעיקר סביב שאלת הזהות המינית השנויה במחלוקת של יעקב מישורי כך שרבים מהמבקרים ואוהבי האמנות ראו בעבודות האלה מעין התמרדות על הסדר הקיים, התדרדרות ערכית ומוסרית עיסוק בהזנה של האמנות. חלק אחר ראה בכך יציאה מהקופסה, אומץ ונטייה לפרסונליות ולסיפורי. בכל מקרה הייתה זו נקודת מפנה באותם ימים מהכיוון הרווח של המופשט והלירי או המושגי אל האמנות הסובייקטיבית.

והאמת שמה שהעסיק אותי אומר מישורי הוא לזעזע את הסצנה האמנותית. רציתי לבטא את עולמי הקמאי, הפנימי עד הקצה. רציתי להיות שקוף כבדולח מול הצופה, להביך אותו ולערער לו את קיומי ואת תפיסות עולמו המקובעות.

הייתה זו התחלה חדשנית באמנות המקומית  להגדרת האני הישראלי החדש, הישראלי שאחרי מלחמת יום כיפור שבר החלום של הגאון האמיץ הלא מנוצח, האני החדש שהכיר בתבוסה ובהשפלה לזכריותו ועליונותו. בעבודות האלה רציתי לגעת בתבוסה הזאת ובוויתור על הערכים הארכאיים של הצבר היפה והאמיץ ולהציג תחת זאת את החדש בדמות זונה מסוג זכר.

למען האמת בסוף שנות השבעים רוב אמני ישראל לא ציירו, לעומתם אני בחרתי להנכיח את היותי דווקא במדיום הציור ובראשית שנות ה-80 הצגתי תערוכת ציור מתחת לכותרת "סכיזופרניה" ואחריה עוד אחת בה סימבולים פוליטיים או פולקלוריסטיים כמו פטיש ומגל מיקרופון וקוץ.

מלחמת לבנון הייתה מכה גדולה בשבילי שהביאה אותי לצייר עבודות מחאה ביקורתיות בממדים גדולים. אבל כשראיתי שלמרות כל ההתנגדות והמחאות והמלחמות וההרג נמשכים, החלטתי לעת עתה להפסיק לצייר ולהתרחק מרקורי הצביעות. יכולתי כמובן להמשיך לשחק את משחקי הפרסום והמכירה אבל החלטתי שהמחאה הרצינית ביותר היא להתפטר, להפסיק לעשות אמנות. מאז עברו ארבע שנים בהם לא הצגתי ולא ציירתי. עכשיו חזרתי לצייר שוב והחלטתי להתמסר לציור בלבבי ובנפשי, בידיעה שלאמנות אין כוח להשפיע ובטח לא לשנות. אבל היא דתי והנחמה שלי ובלי לוותר על יעקב הזועם הנבוך והספונטני, אני בוחר לוותר לצייר לפוליטיקאים שלא יודעים מיהו פיקאסו ולהתרכז באמת החשובה והיא שהיצירה חייבת להמשך.