יש פתגם בערבית האומר "התלם עקום בגלל השור המוביל". בימים ההם נהגו לרתום שני שוורים למחרשה ותמיד היה שור אחד חזק ומנוסה יותר שהוביל את מלאכת החריש. כאשר היה השור עייף, מיוחם או סתם ביום לא טוב, הוא היה מושך את המחרשה מדרך הישר ומעקם את החריש כולו.

משל זה מלמדנו על זמננו אנו.

בימינו כל השוורים המובילים, בשל טיפשות, בשל אינטרסים או כניעה לחוקי היצע וביקוש פופוליסטיים הולכים עקום ומעקמים לנו את כל הדרך.

למען האמת, דוגמת השור הרבה יותר סימפטית מהמציאות ויש לדייק ולומר שהחריש בזמננו מבולגן עד בלי היכר ולעיתים ההגיון הוא הכלי האחרון שניתן להבין דרכו את המצב.

בעוד המטאפורה נותרה בשדה המילים הרי שהנמשל נוגע בחיי כולנו. על כן מעשה החריש הינו שאלת חיים ומוות - איזה חיים אנו חפצים לחיות, ואיך אנו רוצים להגיע אל מותנו...

בשדה חיינו עומד השור המוביל שהוא פוליטיקאים, אנשי ממון, עיתונאים ואחרים והם חורשים בפראות לכל הכיוונים.

הימים ימים מוזרים. העם רואה, מרגיש ושותק.

העם ממשיך להחריש ולשלם. בעתיד הקרוב לא  יצמח בשדותינו זולת הדרדר והסרפד. ואנו כאן למטה רואים את אבינו ואת אמנו חוטאים ופושעים ואין לנו רצון וכוח להיות צדיקים, רוצים להשתחרר מהאדישות והאפטיות המדאיגות שאחזו בנו.

בעוד הפצצות האיומות באוטובוסים פוגעות במספר מצומצם של אנשים חפים מפשע, הטרור הבלתי נראה של השוורים למעלה, מכלה את כולנו, מבפנים, בשקט ולאט.

הפנסיה שלנו בסכנה, וכשנקבל אותה לאחר חיים ארוכים ומפרכים, היא תהיה מקוצצת ודלה. והקשישים, חלשים ובודדים - אין להם לובי שיפעל וילחץ למענם. לא נותר להם אלא למרר בבכי מול דווחי הפנסיה המנופחת של אלה למעלה ולפצוח בשיר תחינה "אל תשליכני לעת זקנה".

קופות החולים גובות מאיתנו תשלומים חודשיים בעודנו צעירים ובריאים, אך משנשתבשה עלינו בריאותנו ואנו זקוקים לתרופות ולמומחים, עלינו לפרק חסכונות ולפרוט דולרים יקרים כדי לזכות במה שהיינו צריכים לקבל. זאת בשעה שמנהלי ורופאי הקופות הבכירים משתכשכים בבריכות הווילות המפוארות שלהם בארץ ובחו״ל.

הבנקים, אותם גופים כלכליים שקיבלו רשיונות מטעם המדינה להשקיע ולדאוג לרווחת הציבור, הפכו לגילדות הסוחטות את כספנו בעמלות רבות מספור ובחוזי התקשרות מסובכים, שדינם לגרום לנו לשלם עוד ועוד ולהרוויח על השקעותינו. וגם המדינה, מכניסה את ידה לכיסנו ומושכת משם כספים לא לה כדי להשקיעם בשטחים. 

העיריות שוברות את גבינו בתשלומי מס והיטלים למיניהם, כדי לתגמל עשרות מעובדיה הבכירים, מנהלי מחלקות, גזברים, דוברים, יחצ"נים ועוד

במשכורות מנופחות ללא הצדקה.

אמצעי התקשורת, כלבי השמירה במשטרים דמוקרטיים, הפכו מזמן להיות כלבי השעשוע של השלטון ואנשי הממון. שנים שהם מעוורים את עיני העם והופכים אותו לעבד אובססיבי של צרכנות ובילוי. וכך באוניברסיטאות וכך במערכת המשפט ובצבא. ודו"ח מבקר המדינה גדוש בעובדות

מצמררות. לקרוא ולבכות.

והגרוע מכל - חבורת השוורים המשתוללים שם למעלה, אינה חוששת מפני החוק, כשסוללות עורכי דין מפולפלים העובדים בשרותה, מפרקים אותו לרסיסים. הם הפכו לבלתי שפיטים ואינם נענשים על מעשיהם המחרידים. שם המשחק הפך מזמן שמור לי ואשמור לך, חפה עלי ואחפה עליך.

והשחיתות ומעשי הרמייה מחלחלים מטה אל העם. בעל המוסך מרמה את הרופא, העושק את

אשת הנגר, המוליך שולל את עורך הדין, שקורע את הצורה לחקלאי שרכושו עוקל, שמוכר חלב מהול במים לפרופסור, שמספק המלצת נכות לבנו של בעל המוסך וחוזר חלילה. המשחק ידוע וגלוי, כולם מתעמרים בכולם, במקום העבודה, על הכביש, בבית ובכל מקום אפשרי.

על שום מה כל זה על עקימות דרכם של השוורים המובילים, המושכים במחרשה. כשהם עושים דרך פתלתלה שם למעלה, הכל מתנפץ למטה בבסיס לרסיסים.

והבסיס, כידוע לכולם, הוא העיקר.