העתיד – הכוח המניע של כל תנועה – איבד את תפקידו. תאוות הבצע ותאוות השלטון, ולו המוגבל ביותר, הפכו למטרה וריתקו את מחשבות האנשים, לרבות האמנים. כבר קרה בעבר שהשוק בגד בגדולי האמנים, כיום הוא הפך לקבועה הבלעדית כמעט, שעל-פיה נאמדים המוניטין של יצרן זה או אחר. קני המידה המקצועיים הושלכו הצידה. הצרכן המודרני איננו זקוק למיומנויות הצייר ולאיכות היצירה. יצירת האמנות אינה אלא מרכיב אחד מיני רבים בבורסה, שדרכה זורמים מיליארדי דולרים. טוב הוא מה שנמכר טוב. עמדה מעין זו קיימת מאז ומעולם, אך בימים עברו היא זכתה ליחס של בוז מצד האליטה האמנותית. כיום היא מושלת בכיפה. האמנים מזמן מסרו עצמם לחסדי מי שסבור כי כל דבר ראוי להיקרא אמנות, בלי יוצא מן הכלל. אך אם הכל הוא אמנות, אזי האמנות אינה קיימת כלל. המוזיאונים נגררים אחרי האמנים. איך להשיב לאמן את חירותו? איך להפוך לנחוץ לחברה? ובו בזמן לא להיקלע לחברת אנשים שרחוקים מן המעורבות בעשייה העכשווית ומן החיפושים העכשווים באמנות? נחוץ לנו דבר-מה גלובלי יותר, שבו האיכות המגובה במשמעות מקדמת את הגישה הפילוסופית החדשה באשר לדפוס ההתנהגות האנושית. פעם, האמנות עטוית הסחבות הסוציאליות ביקשה לתפוס את מקום הספרות. היום גם זה לא. כיום האמנות היא תסמין של ריקנות וניכור. מרביתן של יצירות האמנות העכשווית הן דיכאוניות ואובדניות, טומנות בחובן את המוות בעצם מהותן. אולם, האמנות או השרלטנים מטעמה אינם נושאים באחריות על מחול המוות הזה. המוות טמון, בראש ובראשונה, בפסאודו-אידיאולוגיה הכלל-אירופית החדשה. בשר מבשרה של הסוציאל-דמוקרטיה שניצחה ואז התנוונה – היא היא ששטפה את המוחות הרפים בנייטרליות גורפת, בהזדהות מוחלטת ובהצדקה טוטלית של כל אלימות, בהשוואה מוחלטת בין הדבילים מעוקבי ההתפתחות לבין האנשים הנורמליים. לפסאודו- אידיאולוגיה רצחנית זו קוראים “הקורקטיות הפוליטית”. מי שמגלה חמלה כלפי הרוצח – שם ללעג את קורבנו. אמנות בת-זמנינו הנה רק בבואה חיוורת של הקיום האמבי של החברה המערבית המוותרת על מרחב מחייתה למען נציגי העולם השלישי. ועולם שלישי זה משלח את כובשיו כטורים של טרמיטים אל מרכזי העצבים החשובים של עולמינו. רומא לא נוצחה בידי הברברים, אלא תרבותה מנוונת שטפה את כל הסידן מעצמות לוחמיה. לא העולם השלישי עם איסלם בראשו גובר על הציוויליזציה האירופית, אלא הלאות של אירופה עצמה מפקירה אותה צעד אחר צעד לחסדי הרכיכה חסרת הרחמים ונטולת יכולת החשיבה. הישועה תלויה בפוטניצאל היצירתי של החברה בתחומי האמנות, המדע והטכנולוגיה. רק המחשבה החופשית על ביטוייה המגוונים תוכל להוות נוגדן אמיתי לאנטי-אנושות הממשמשת ובאה. ובכן, איפה מקומו של האמן? אלו תכונות ואיכויות נחוצות לה, ליצירת אמנות, בתוך המבנה ההגנתי הכללי? הפוסט-מודרניזם הביא עמו את אווירת המתירנות וההפקרות. הכל מותר! למרבה המזל של חסרי הכישרון והכסילים! בעוד שבעבר היה על הסגנונות ועל המושגים החדשים להילחם על זכות קיומם, כיום מלחמת הקיום אינה קיימת יותר. ההוכחות, התיאוריות, הניתוח אינם נחוצים יותר. נוחות מעין זו הביאה מה את הניוון ואת ההתפוררות. חוקרי האמנות למדו את השפה הפסאודו-אינטלקטואלית נטולת המשמעות והאנרגיה. המלים חדלו לסמן. צלילות המחשבה התפוגגה מן הלקסיקון המזויף הזה. הכותבים בתחום חקר האמנות התארגנו במעין כת חסרת תכלית, בחברותא מעושה. כך, התנוונות המחשבה החברתית גרמה להתנוונות האמנות. אולם, ברי כי קיים גם יחס הפוך – תחייתה של אמנות תוביל אל הבראת החברה. אנו מציעים סכמה אוניברסלית נגישה לצרכי ניסוי. לפני שיתחיל לעבוד על היצירה על האמן לשאול את עצמו: “מה אני רוצה להגיד?”, “מה מקומם אותי בחברה?”, “מה אני רוצה לשנות?”, “מה בחברה שבה אני חי נראה בעיני כשקרי, כבלתי-צודק, כמנוול?”, “מה מושך אותנו בחוסר המוצא המעיק, בחשיכה?”, דהיינו, עבודת האמן, כמה פרדוכסלי שזה נשמע, עשויה להתחיל מן הפינה המרוחקת לגמרי של היקום. ואם העבודה תתבצע נכון, אזי הפתרונות הפתולמאי והגלילאי יובילו לתוצאה זהה. עמדה זו, לכאורה, כה זרה לאמנות, מוכרחה ללוות את תהליך היצירה עד לסיומו. אולם, בה בעת שומה על המחשה החברתית להשתלב בפלסטיות של החומר, אם חפצים אנו שזו תיקלט ותופנם על-ידי הנמען. עליה להיתרגם לשפת הצורה האמנותית, לפעול בגבולות המערכת החזותית ההולמת את זמנינו. יחד עם זאת, האמן רשאי לעצור מול הבד הריק (מול דף נייר או חפץ כלשהו מעץ או ממתכת וכו’) ולהתחיל לאלתר ברוח של כל זרם אמנותי, בלא שיזדקק לסיועו של הגורם האינטלקטואלי. עקרון “האמנות למען אמנות” עשוי להתקיים במקרה כזה כמעין תוספת ויטמינים לא-מודעת ומועילה. האסתטיקה החמושה בעקרונות האתיים עשויה להפוך לאותו הכוח שיהיה מסוגל לשאת על כתפיו את כובד התחומים הכלולים בתוך המערכת, בדומה לאטלס המיתולוגי. מוכרחים להשיב את מושגי היופי והשלמות אל השיח האמנותי. הפרדוכס הרה הגורל מתבטא בכך שחסידי האקלקטיקה השמרניים מציגים את עצמם בתור האוצרים הבלעדיים של האמת האמנותית, בעוד שלמעשה הם אינם אלה קברניה. כסמלה של תרבות אירופה העכשווית משמשות כיום היצירות שנוצרו מהפרשות של פילים בידי איזה שלומיאל אפריקאי שהיטיב יותר מכל הפיוסופים להבין את מהותו, את רוחו ואת רצונו של האינטלקטואל המצוי המפוטם בן-זמנינו.

המניפסט ה-4 של קבוצת 'לוויתן'

אמנות זמננו חדלה לחיות למען העתיד.

הגולם שנועד לשרת הפך לאדון החיים, לאדון האמנות.

איך להילחם במגפה זו?

אי-אפשר לנצח באמצעות פריצות דרך אסתטיות בלבד.

אבל מי שאוהב את כולם – לא אוהב אף אחד.

העולם שבו הרעב, האלימות והמוות הפכו לדרך חיים.

נקודת ההתחלה עשויה להימצא בכל תחום בסביבתנו: בספרות, בפוליטיקה, בכלכלה.

עוצמתו האינטלקטואלית של האדם מתחילה להשפיע, כשהיא מגובה על-ידי רגש חזק. ז’אנרים שונים באמנות החזותית, שכיום משמשים לרוב בתפקידי שרת אלמנטריים – החל בקריקטורה, כרזה, סיסמא, מודעה, פרסומת במגזין, גרפיטי וכלה בייצוגים סלוניים, ארוטיים והיסטוריים – עשויים להיות טעונים במחשבה האסתטית ומועשרים בניסיון האמנותי. ניתן ורצוי להשתמש בכל דבר, לכל דבר ניתן להעניק חיים חדשים, אמיתיים, המושתתים על היסודות האתיים.

על כך אפשר להגיב במילותיו של מי שהועלה בידי בני-האדם לדרגת אל: “תנו למתים לקבור את מתיהם”. בעוד אנו מחויבים לעשות מאמץ כלשהו למען גאולת נשמותינו, כל עוד אנו חיים.

מרץ 2008, תל אביב