מה עלינו לחלום?

"17 במרץ

קראתי היום על התאבדותו של די סטאל (Nicolas de Staël). הוא היה צייר טוב יותר ממה שידע בעצמו. כל התאבדות היא תוצאה של היעדר הכרה. אדם מאמין שאין טעם בעולם הזה בגלל שאין הבנה. אם הוא במקרה אמן, ההכרה החסרה תהיה, לפחות במידה, קשורה ליחסם של אנשים אחרים לעבודתו. די סטאל היה מצליח ומוערך. תחשוב על זה. החברה הקפיטליסטית אינה מסוגלת לגמול לאמן, אינה מסוגלת להעניק הצלחה אמתית. להצדעה מצד החברה אותו צלצול שצלצל אקדחו של וינסנט כשירה את ירייתו האחרונה. ‘אפילו התוצרים האינטלקטואליים הנעלים ביותר זוכים להכרה וקבלה על ידי הבורגנות רק מכיוון שהם מוצגים במצג שווא כיצרנים ישירים של עושר חומרי.’ סימנתי את הקטע הזה מזמן.”

(מתוך A Painter of Our Time, ג’ון ברג’ר. תרגום שלי.)

את מאמרו "בואו נדבר על כסף (ועל סולידריות)” פותח רונן אידלמן בהכרזה כי השיח על האפשרות "לחיות מאמנות" - להתפרנס ממנה, הוא לא אסתטי. על טקסט מסוג זה, המכיל בתוכו ניתוח ביקורתי, הבעת דעה וקריאה לפעולה, מוטלת החובה להיות אסתטי. אם הוא פותר עצמו מחובה זו יש לחשוד בו על שלושת רכיביו: אם אינו מגלה את האסתטי באמצעות הניתוח הביקורתי כנראה שאינו רואה את המציאות, על מגוון הכוחות הפועלים בה ויחסי הגומלין ביניהם, נוכחה. אם אינו שואף ליפה בביטוי דעותיו כנראה שהוא מעדיף את אפלולית הסילוף על פני אורה של האמת. אם קריאתו לפעולה איננה יפה הרי שהיא בעצם קריאה שלא לפעול שום פעולה משמעותית, שכן לכל פעולה משמעותית מחיר. מחיר שבלתי אפשרי לשאת אלא בתמיכתו של חזון אסתטי, בין אם יתגלם בצדק, באחווה, או למצער בטוהר הדם.

למעשה מוזמן הקורא להסכים עם אידלמן, הסכמה נטולת שכנוע, שהיא האופק הסביל ביותר של ראיה עין בעין. גם אם היה אידלמן מצליח להניע את קוראיו לפעולה הרי שהפעולה לה הוא קורא, הקמת פלטפורמה אינטרנטית קואופרטיבית, איננה הפעולה הנחוצה. חזונו לקוי לא רק מבחינה אסתטית אלא גם מבחינה אסטרטגית. אותה עבודת אמנות הנמכרת בגלריה קואופרטיבית תימכר במחיר כפול ומכופל בגלריה מסחרית ולמרות זאת, סיכויה להימכר בגלריה הקואופרטיבית נמוכים יותר. הצעתו של אידלמן "לחתוך את המתווך התאגידי" תגרום לאמן להרוויח פחות ולא יותר. אין זה אומר שיחסיו של האמן עם "המתווך התאגידי" אינם יחסי ניצול, אלא פשוט מאוד שיחסי הניצול הללו הם התגלמות של יחסי כוחות מהם האמן חלש מכדי להשתחרר באמצעים קונסטרוקטיביים כמו בניית פלטפורמות. הגלריה המסחרית מאצילה על אמניה (לפחות אלו מהם שעדיין לא הפכו בעצמם מוסד) את יוקרתה ומי שאין לו גלריה או גוף מוסדי שיאציל עליו יוקרה לא יחלץ ממצב זה בתכסיסי האצלה עצמית. ואם קרה ועשה זאת, כדוגמת ה-Young British Artists ותערוכותיהם המוקדמות, העצמאיות, הרי זה רק בשביל להגיע מיד אחר כך ביתר קלות לחיק הגלריה המסחרית ולאשש כך את כוחה.

הגלריה המסחרית היא גוף המזהה עבור לקוחותיו את האמנים שליצירתם ערך. ערך זה הוא חמקמק ואשלייתי. בעצם כך שהגלריה המסחרית מציגה אמן מסוים היא מגדילה את ערך החליפין של עבודותיו, כלומר את המחיר בו הן יכולות להימכר, בהתאם ליכולתה ולמעמדה מול קהל לקוחותיה. כשהגלריה קובעת מחירים לעבודותיו של אמן היא עושה זאת לא רק לפי שיקולי מכירה. פעמים רבות תבחר להציע למכירה עבודות במחירים גבוהים אפילו כשזה ימנע את מכירתן כדי לשמור על ערך חליפין פוטנציאלי של עבודות האמן או על עמדת הגלריה כפונה לפלח שוק עמיד במיוחד ולכן אקסקלוסיבי. הגלריה המסחרית מבקשת להציג אמנים "בעלי ערך", ערך שנוצר על ידי זיהויו והכרזה עליו כקיים כבר. הזיהוי הוא למעשה פעולת המרה שמבצעת הגלריה, מערכן הסימבולי של עבודות האמן לערך חליפין שלהן. הגלריה איננה מציגה את רוב האמנים מכיון שלא תוכל לשמור על ערך החליפין של מרכולתה אם זו תדמה מצויה בשפע. על ידי הדרה של אמנים מכאן, לכאורה על בסיס איכות עבודתם ולקוחות מכאן, על בסיס הונם הפנוי, היא יכולה לבצע את ההמרה מערך סימבולי לערך חליפין בצורה המשתלמת ביותר. אם האמנים המוצגים בגלריה אינם "סתם עוד אמנים" הרי שאספניהם אינם "סתם עוד אספנים". בנוסף לכך המכירה של פריטים מועטים במחירים גבוהים משתלמת יותר ממכירתם של פריטים מרובים במחירים נמוכים. זמן העבודה לו נדרשת גלריה עבור טיפול בעשר עבודות שמחירן 2000 ש"ח, הנוסף לעלויות האחסון והתצוגה עבורן גורם לכך שתעדיף למכור עבודה בודדת במחיר 20,000 ש"ח. מעבר לכך, כפי שהעידה בפני אמנית מצליחה שניסתה פעם למכור את יצירותיה בנחלת בנימין, “קל יותר למכור עבודה ב20,000 ש"ח מבמאתיים".

בעוד האמן נמצא כשיר לייצר ערך סימבולי הוא חסר את הכלים שיאפשרו לו לבצע המרה של ערך זה לערך חליפין. דרכו היחידה לבצע המרה מסוג זה באופן משתלם היא להתמסר למערך הכוחות הקיים, כלומר להציב עצמו מול אמנים אחרים ולהפחית מערכם כדי להעלות את ערכו.

אין מפריעה לאמני הגלריות השיתופיות הידיעה שהתארגנותם היא כישלון כלכלי. הם מקיימים את הגלריות השיתופיות מכיסם בעלויות של מאות שקלים לאמן בכל חודש. הם עושים זאת מכיוון שהרווח איננו מה שמניע אותם. ניתוחו של אידלמן מפספס את הנקודה הזו ובמידה חמורה בהרבה מפספסת אותהִִ טל דקל, שאת מאמרה לחם ואמנות: יכולת ההתפרנסות בכבוד של אמניות מקבוצות חברתיות שונות בישראל מציין אידלמן כמקור השפעה למאמרו. דקל מנסה להבין את שדה האמנות באמצעות ניתוח זהותני שלו. הניתוח מתיימר לשכלול רב יותר מניתוחים זהותניים קלסיים בזכות שימושו בכלי "ניתוח הצטלבותי", כלומר, כלים שלוקחים בחשבון משתני זהות מרובים. ניתוחים מסוג זה, שיובאו אלינו בזכות האימפריאליזם האמריקני והניאו-ליברליזם הגלובלי אותו הם לכאורה מבקרים, אינם מסוגלים להתייחס למרחב החברתי אלא כשדה של תחרות ומאבק בין כוחות הגמונים לאלו שאינם הגמונים. עוצמת אחיזתה של ראיית עולם זו בקרב אמריקנים ליברלים היא תוצאה ישירה של החיים תחת אכזריותה של כלכלה שאינה מאפשרת לאדם לראות בשכנו אלא מתחרה. גם כאשר ניתוח מסוג זה מאפשר גילויים משמעותיים ביחס למציאות הוא איננו מאפשר לדמיין עתיד אפשרי אחר. מתוך בלבול של הסימפטום והמחלה הוא מוליד פתרונות מסוג האפליה המתקנת.

ככלי להתבוננות באמנות הניתוח הזהותני מצמצם, מדכדך ובירוקרטי. “היא עשתה ככה כי היא כזאת". הוא מערער כך על אפשרותו של היחיד להתעלות מעל הנסיבות הפרוזאיות של חיו, כלומר על אפשרותו לקיים מידה של חירות. בנקודה זו הוא חושף את עובדת היותו טענה המתחזה לכלי ניתוח. הוא מגייס את המציאות בשביל להצדיק את השימוש בו, לדוגמה כשכותבת דקל על האמנית האתיופית אסתי עלמו-וקסלר "מאחר שהיא נתפסת כנטע זר, היא מתקשה מאוד להתפרנס מאמנותה ונאלצת לעבוד בתחומים נוספים להשלמת הכנסתה.” אבל הרי כל אמן ישראלי יודע שכמעט ולא קיים אמן מקומי שאינו "מתקשה מאוד להתפרנס מאמנותו". תאמר ודאי דקל שהתמודדותה של אמנית אתיופית קשה יותר מזו של אמנית אשכנזיה. זה אולי נכון אך לא ללא סייגים. פוטנציאל המכירה של יצירותיהם של אמנים בעלי זהויות שונות יכול להשתנות בהתאם לאופנה. אם פעם אמנית טרנסית, לדוגמה, הייתה בעמדת חיסרון מול אמן סיסג’נדר, היום יתכן מאוד שתהיה בעמדת יתרון. במיוחד נכון הדבר כאשר אמנים מייצרים את אמנותם כביטוי זהותני. כאשר מתמסרים אמנים לתפיסת עולם זהותנית, שהיא לכאורה ביקורתית כלפי הקפיטליזם, דווקא אז סיכוייהם לשגשג בתוכו עולים. זו עדות למידה בה תפיסת עולם זהותנית מערערת על הקפיטליזם. הניסוח המעוות של דקל מפריד את הגזענות והאפליה ממקורותיה המבניים והכלכליים. הגזענות נדמת כך למעין כוח טבע שיש להתמודד עמו, במקום כאמצעי ליצירת רווח ושימור עמדות כוח בידי בעלי אמצעים.

יש לשאול האם זהות היא הקטגוריה המעניינת והפרודוקטיבית ביותר לפיה יש לבחון את יכולת ההשתכרות של אמן. האם השפעת המדיום בו האמן יוצר על יכולתו להשתכר פחותה מהשפעת זהותו? יתכן מאוד שלא. סיכויו של אמן וידאו להתפרנס מעבודותיו נמוכים מאלה של צייר. אמנם אין אנו מגלים מכך את סוג האפליה המאפשרת לנו למדוד את מידת קורבנותם של אנשים שונים ולהציבה זו מול זו כפי שמיטיבה דקל לעשות במאמרה כשהיא עולה את סולם הקורבנות מדרגת האמניות בכלל, לדרגת האמניות המזרחיות, דרך האמניות האתיופיות אל הדרגה העליונה של האמניות הפלסטיניות, אבל אנו מגלים דבר מה אחר שעלול לשרת אותנו אף טוב יותר. לא רק בבואנו לאפשר לאמנות טובה להתקיים אלא גם בבואנו לחסל את האפליה הגזעית. אם הקורא איננו מסוג האנשים שסבורים שוידאו הוא מדיום נחות אל מול הציור, הוא יכול לראות דרך אפלייתם של אמני הוידאו את האופן בו הקפיטליזם יוצר הבחנות והפרדות ומעודד פעילויות מסוימות על פני פעילויות אחרות ללא קשר לתרומתם לחברה כדי לשרת אינטרסים כלכליים.

בהמשך כותבת דקל על "חתרנותה" של עלמו-וקסלר הבאה לידי ביטוי בבחירתה במקצוע ההוראה. עד כמה ניתן לכנות את בחירתה חתרנית בהתחשב בכך שאמנים ישראלים רבים בוחרים במקצוע ההוראה והוא מהווה סוג של ברירת מחדל לבוגרי בתי הספר לאמנות? מדוע מה שמשותף לאמנים שונים משמש דווקא להבדיל ולהפריד ביניהם? כך עלולה להיווצר באמנים התפיסה כי עליהם לתמוך במאבק האתיופי מתוך איזו זיקה לצדק, מבלי להבין שהמאבק האתיופי הוא המאבק של האמנים כולם ושל כלל נתיני הכלכלה הקפיטליסטית. “הבעיה של הציור היא הבעיה הפלסטינית.”

אמנות טובה

לטענת אידלמן המערכת הכלכלית הקיימת מייצרת "תרבות ואמנות (ואפילו טובה), אבל מעטים מאוד מרוויחים די למחייתם." האם זה נכון שהמערכת הכלכלית הקיימת מייצרת אמנות טובה? לא. המערכת הכלכלית הקיימת אינה מייצרת אמנות טובה כלל. בין היתר מכיוון שאמנות טובה איננה מיוצרת. ‘ייצור’ איננו הפעילות המולידה אמנות טובה. ייצור מוליד מוצרים. כשתואדור אדורנו ומקס הורקהיימר תבעו את המושג ‘חרושת התרבות’ הם עשו זאת כדי להיטיב לבקר את התרבות המתקיימת במסגרת הקפיטליזם. אידלמן משתמש במושג "תעשיית האמנות" כאילו אין מושג טבעי מזה. כאילו לא אמור צירוף המושגים ‘תעשייה’ ו-’אמנות’ לעורר חלחלה בקורא. ביקורתו ממוקדת באופן בו "תעשיית האמנות" פועלת, מבלי שיבחין בשום בעיה בעצם התארגנות העשייה האמנותית כתעשייה.

אם נעשית אמנות טובה, הרי היא נעשית למרות המערכת הכלכלית הקיימת, על ידי אנשים שיכולת הריכוז שלהם, שבהירות מבטם, שמסוגלותם להרגיש ולחוש לא הוכחדו על ידי האבסה בתוצריו התרבותיים מדללי הרוח של הקפיטליזם, על ידי חשיפה לתעמולתו ופרסומותיו ועל ידי אורך החיים ודמות האדם העלובים שהוא מקיים. אך בעוד הנזק שהקפיטליזם עושה ביוצרים קשה, הנזק הנעשה בצופים קשה אף יותר. כאשר אנו מכריזים על עבודת אמנות שהיא "טובה" אנו עושים זאת תוך התייחסות למפגשה עם צופה. עבודת אמנות טובה היא זו המקיימת מפגש משמעותי עם צופה. מתוך תודעה מחופצנת יכולה עבודת האמנות להיראות כבעלת ערך במנותק ממעשה ההתבוננות בה. כך, כשהיא טובה ניתן להצמיד לה תג מחיר שייתן ביטוי לטיב עלום זה. טיבה, במקרה זה הוא טיב יחסי, שכן ערך החליפין עוסק בניתן להחלפה, כלומר במה שניתן להציב ביחס לסחורה אחרת. עבודת אמנות נדמת טובה יחסית לעבודות אחרות ובהתאם תהיה, יחסית אליהן, יקרה. הבלבול בין ערך אמנותי לערך חליפין מוביל אמנים לפטישיזם הפקתי במסגרתו מושקעים כספים רבים כדי לשוות לעבודת האמנות מראה יוקרתי.

עבודות אמנות נמצאות קבורות במחסנים, כתצורה של הון שמוטב לשמור עליו מחוץ לטווח מבטו של הציבור והרחק מהשפעותיהם המזיקות של האור והעולם, השפעות הפוגעות בערך החליפין. כך נשמר ערך החליפין אפילו כאשר אפשרותה של העבודה להיות "טובה", להיות נתונה להתבוננות, מוכחדת. ממילא עבודות אמנות המתארגנות מול תודעה מחופצנת על ציר לינארי של ערך חליפין אינן אמנות טובה. אמנות טובה איננה ניצבת על שום ציר לינארי. היא חורגת אף מזה ההיסטורי. כשצופים בה מתוך תודעה המסוגלת לצפייה חווים בתוך העצמי את הבלתי ניתן להשוואה, יסוד היחיד שלעולם לא יחזור על עצמו. מה שמכונה לעיתים נשמה, והוא ביטוי לעובדה שאדם נולד לעולם ולא היו כמוהו לפניו ולא יהיו כמוהו אחריו. הוא נעדר מכל הזמן שקדם לו וכל הזמן שיבוא אחריו, ולמרות זאת - הוא כאן. לא טוב יותר ולא טוב פחות ממי שהיה יכול להיות במקומו אם לא היה. אבל טוב. נושא בחובו טיב שאין למצוא במרחבי הקיום כולם ולכל אורכו של הנצח אלא לרגע קצר. מול עבודת האמנות הוא מתבקש להיות עד, ועדותו, שאנו מביטים בה כעת מבחוץ לתודעת התחרות והאיבה שכופה עלינו הקפיטליזם, איננה פחותה בחשיבותה מאף עדות אחרת. טיפשותו הפוסקנית של מבקר האמנות, מלמלנות הכזבים של האוצר, אחיזת הסנטר מלאת החשיבות העצמית של הגלריסט, כל אלו שבות לממדיהן המקוריים, הצימוקיים.

נכון לעכשיו

הדבר המשונה ביותר במאמרו של אידלמן הוא הקושי לשייכו לזמן בו נכתב. לבד מהתייחסותו הכללית, שאינה קשורה למעשה לאף אחת מטענותיו, למצבה הטכנולוגי הנוכחי של האינטליגנציה המלאכותית ושימושו במושג "פוסט קפיטליזם" שגורם לקורא לחשוד שאולי נכתב מאמרו בעתיד, אין שום סממן שיעיד שנכתב לאחרונה ולא, נגיד, בתחילת שנות האלפיים. מתבקש לענות על קריאתו לפעולה בבקשה שירשה לנו להמתין רגע קט, לראות האם תפרוץ מלחמת אזרחים והאם אנו בפתחו של גל פוגרומים בפלסטינים. יתכן שנצטרך את כוחותינו עבור מטרות אחרות מהקמת פלטפורמה אינטרנטית. ממילא מטרתה של זו היא לפתור בעיית דמה. העבודה שאמנים נאלצים לעשות לפרנסתם במסגרת הקפיטליזם, מחוץ ליצירתם האמנותית, איננה בעיה שיש לפתור. היא הדבר הקושר אותם בעולם ומציל אותם מהתאבדות. ישנם רוב של אמנים שאינם מרוויחים די וישנו מיעוט של אמנים המרוויחים יותר מדי. אך אמנים המרוויחים בדיוק כפי שמגיע להם, אלו אינם קיימים. הכלכלה הקפיטליסטית מתקיימת במידה כה רבה של הפשטה שאפילו אם היה מי שמבקש לקשור את שכרו של אדם לתרומתו לחברה הוא היה מוצא עצמו טובע בספקולציות, תחשיבים פסאבדו מדעיים או התפלספויות בלתי ניתנות להכרעה. בסופו של דבר הוא היה מוצא עצמו בחברת מבודדים בה שום דבר אינו יכול להיאמר יחדיו מלבד מילות הפרדה והיבדלות. שום תרומה לא יכולה להימדד. חברה שהמשותף לחבריה הוא עוינותם זה לזה. חברה המבוססת על הפרדוקס כי "האנוכי הוא האלטרואיסטי". במידה ואנו מאמינים שאמנות היא דבר מה אחר ממוצר יוקרה, אין לאמן שום תרומה לחברה זו.

רצונם של האמנים איננו להרוויח יותר, רצונם לתרום לחברה ולקבל גמול בדיוק בהתאם לתרומתם. אם זה אינו מתאפשר במסגרת הכלכלה הקפיטליסטית הרי שאמנים רוצים כלכלה שאיננה קפיטליסטית. אמנים מבקשים למצוא משמעות במעשיהם. זו הראשונה בסיבות בגללן מצאו עצמם עוסקים באמנות. הכרח השלמת ההכנסה היה יכול להובילם אל אינספור עיסוקים שונים, אך הכרח המשמעות מביאם לרוב דווקא למקצועות ההוראה והטיפול. שם הם זוכים לתרום לחברה שעדיין איננה קיימת, חברה בה ערכו של אדם איננו יחסי לערכו של אף אדם אחר. שם הם יוצרים את הצופים שיצפו יום אחד בעבודותיהם. אמנות טובה נוצרת כיום עבור החברה שיום אחד תהיה.

כוחה של האמנות ככלי מחאה אפסי אך יהיה זה בזיון אם תמשיך להיווצר בנינוחות כאילו אין הרוח האנושית נתונה לאיום קיומי. קרב היום בו אמנים הרואים עצמם מנותקים מהמאבק על קיום הדעת כבר לא יוכלו להביט במראה. אמנים אחרים המבקשים להיאבק בעזרת אמנות עקרה ממילא יראו במראה דמות מנופחת שאין לה דבר עם המציאות. אמנים המבקשים טוב, המבקשים אמנות טובה, נדרשים עתה לעשות כמיטב יכולתם כדי להפגיש את האדם עם כל מה שאבד באדם. כשאובד האדם את עצמו אז הוא נעשה חלק מהמון, אז הוא מוסר את תודעתו למי שמבקש לחוטפה. בתוך עבדות השכר ותחת עריצות החשק לא נוכל לחיות אלא כהמון. כהמון לא נוכל אלא להישלט ולשרת, להיות זרים לעצמנו ולעולמנו. לכן עלינו לבקש חברה אחרת. אידלמן דורש מאיתנו לקדם "קיום סוציאל-דמוקרטי" – קפיטליזם מתון. אך מדוע עלינו לחלום חלומות פחדניים כל כך? מדוע עלינו לשאוף לפשרה שהביאה אותנו למצב העלוב בו אנו נמצאים? מדוע להשאיר על כנה את אותה שיטה שניתקה את הקשר בין כל מה שנתנו לכל מה שקיבלנו בתמורה? שיטה המייצרת טיפשות, עושר עודף לצד עוני נרחב, השחתת הנפש, הרס היחסים הבין אישיים, הכחדת בעלי החיים, סיכון אפשרות החיים על פני כדור הארץ, אלימות, גזענות ושנאה. אם לא נעז אנחנו לומר את האמת שהופכת שוב בלתי ניתנת להדחקה, מי יאמר אותה? סוציאליזם או פשיזם!

עלינו לחלום חלומות שראוי לחולמם כדי שנוכל לעשות אמנות ראויה להתבוננות.