הכותרת של תערוכתו של מארק יאשאייב במוזיאון תל אביב מציעה את הצילום כפעולה הנאחזת בפתאום, פתאום יחיד, שכל העוקב אותו מתייחס אליו. יחידותו מתקיימת בהיותו התחלה; רק ממנו והלאה, הוא רגע מכונן באיזו היסטוריה שנקראת על שמו. הלאה מהתצלום נפתח מרחב הפרשנות. אבל הכותרת הזו "ורק מן הפתאום ההוא והלאה", תהייה עם ריח לירי מתפייט שנדמה שמנסה להיות רלוונטי לצילום בכלל ולא רק לגוף עבודות מסוים, שקרית ביחס לגוף העבודות של יאשאייב. אותו "והלאה" מדובר שאמור להגיע אחרי התצלום ולהיות מרחב של פרשנות ואירועים צפוי להיסגר בקץ הפרשנות, כשלא יהיה עוד מה לומר. את הקץ אמור לדחות ההקשר ההיסטורי החדש, הפרשנות שלא הייתה אפשרית והופכת כזו. אלא שנדמה שה-"הלאה" הזה אצל יאשאייב כבר קרה, שהפרשנות של עבודותיו קדמה לקיומן; לידתן לידה שקטה. טקסט התערוכה הקצרצר נגמר בצירוף "דימוי חמקמק", בפועל עיקר החמקמקות של דימויים אלה באה לידי ביטוי בהתחמקותם מהמושג חמקמק, דימויו קפואים ביתר שאת: Stillborn-Stills.

זמן ה-"הלאה" הנמתח מרגע הצילום ה-"מרובה" וה-"מרובד" נדמה כהמתנה ללידת אחותן של העבודות, הביקורת האוהדת כפי שזו נכתבה על ידי שאול סתר. הבנת העבודות של יאשאייב כאילוסטרציה לתאוריה זו טעות, הן אינן אילוסטרציה אלא הזמנה שצורתה בועה. אפקטיבית להפליא בלעורר בקרב מתפלספים מחוגים מסוימים רפלקס של כתיבה. אם עבודותיו של יאשאייב היו אילוסטרציה אפשרי שעוד היה נותר להן או לטקסט שלצידן איזה אופק, כמו שקורה בעבודותיו של חיים דעואל לוסקי, שהטקסט שהוא ואריאלה אזולאי מדביקים להן כל כך מאולץ שהן מצליחות להישאר בחיים. אבל הביקורת של סתר נולדה גם היא לידה שקטה. הביקורת והתערוכה שתי מראות המשקפות אחת את השנייה.

מבנה הפסקאות של סתר דומה למבנה העבודות של יאשאייב: “ואולם, ה… איננו… אלא להפך,…” התחלת משפט ב-ו' (שמתרחשת גם בשם התערוכה), כמו הלא-סיטואציות בתצלומים שמרמזים על היסטוריה לא נגישה. מיד אחרי ה-ו' מופיעה שלילה חלקית שאין לה משקל לוגי, כלומר במקום "אולם" אפשר היה לכתוב ו' חיבור, אלא שאז היו מתקבלות שתי ו' חיבור אחת אחרי השנייה "ו-ו-ה…” אחרי השלילה המדומה מגיעה השלילה הממשית "איננו", אחריה השלילה החלקית נטולת המשקל הלוגי "אלא" ואחריה שלילה ממשית נוספת, “להפך". ניתן לפשט את הפסקה ולשמור על משמעותה.

הפסקה המקורית:

"ואולם, התצלום המוטמע בחלל איננו מעשיר ומעבה אותו, מוסיף לו עוד ממד של קיום ופעולה — כמו יצירת האמנות התלויה בחדרי הבית ומעניקה להם עניין ועומק — אלא להפך, הוא גורע ממנו ממד ומשטח אותו: הדו־ממדיות של התצלום המודפס מוטלת על המרחב כולו ופוערת בו ריק. היא יוצרת, פשוטו כמשמעו, חלל: תחום חלול, מרוקן מנפחיות".

ובתרגום נקי משלילות ומילות תיאור: “דו הממדיות של התצלום המוטמע בחלל יוצרת חלל"!

מפתה לקרוא משפט זה כמעין טאוטולוגיה עקומה אבל נשפוט אותו לכף זכות ונניח שהכוונה היא לחלל בתוך חלל. הפסקה, משנוקתה ממילות ריח ונותרה רק עם מילות טעם נדמת פתאום פשטנית מאוד. עודפות המילים, השלילות ושלילות השלילות יוצרות אשליה של עומק הגותי. ריבוי הפריטים בתצלומיו של יאשאייב פועל כמו ריבוי המילים בביקורת, יוצר תחושה של מורכבות. זו אינטלקטואליות נטולת חכמה, ערפול רעיוני שאינו ממש מדויק אף לא לקריאה אחת אבל מבקש את הקריאה המניחה ריבוי קריאות. בנוגע לשלילות ושלילתן – העמידה ההגותית במקום – אצל יאשאייב אלו הם התצלומים ותצלומי התצלומים שבמילותיו של סתר גורעים ממד, משטחים, פעורים ריק. אולי ההנחה המובלעת היא שאפשר ליצור תשליל בלא-כלום, שאם נבנה בניין של אין נוכל לשלול אותו ולקבל בניין ביש, אבל לא יכולים להתקיים בניינים בלא-כלום שנוכל להפכם.

סתר קורא את עבודותיו של יאשאייב כ-"מבררות את אפשרות צילומו של עולם שהצילום כבר מתקיים בו", אני קוראת אותן כמבררות את אפשרות ההתקבלות בשדה שהמלל כבר הפך בו לדימוי; לא על זה סתר כותב כשהוא כותב "האחד תמיד מהדהד את השני, ולפעמים האחד נמסך לשני …" או "… הדימוי המשוטח, המודפס, המשוכפל — מוטל אל החלל ומשליך עליו את תכונותיו ואיכויותיו.”

גם את אפשרות כתיבת הביקורת על עולם שכבר יש בו ביקורת חשוב לברר, בטח ביחס לכמות הטקסטים נטולי התוכן או הפשטניים שנכתבים בשדה האמנות. האין לאלה השפעה על עבודות האמנות הנעשות? או שאולי הם פשוט תגובה לדלילות המחשבתית שמאחורי מושאיהן? מדוע מוכרחים צלמים רבים כל כך ליצור דימויים של אינטלקטואליות? לאן נעלם הבוז הבריא למבקר והפסילה של הבנתו השטחית והמוטעת את האמנות? אמנים פועלים כסוכנים של ממלמלי תאוריה שהיו מוצאים עצמם בשוליים של כל שדה תאורתי רציני. גרעין הבעיה בעבודותיו של יאשאייב היא שהביקורת של סתר עליהן נכונה להן לחלוטין, לא מוסיפה דבר ולא מחסירה דבר. אמנים מייצרים מצעים נוחים לגידול טקסטים ריקים ועכשוויים ובתמורה קוצרים מחמאות. אלה זוכים למקום בשדה רק בזכות בורותם של האמנים. אמנים, השכילו עצמכם! לא בשביל להפוך לפרשנים של עבודותיכם או לשנות אותן בשום צורה אלא פשוט בשביל לראות את מבושיהם של אלה שמקבלים כוחם מהאמונה שלכם שיש להם מושג על מה הם מדברים.

לביקורת בבלוג האמנית