פשרה

דין שני

הציורים של דין שני מצויירים בביטחון. הנייר איננו מרחב לחיפוש או למחקר ובהתאם אופי ניסיונותיו איננו משחקי. שני משתמש בטכניקות מגוונות אבל נדמה שציוריו נדרשים תמיד לאותו עניין. עניין זה אינני יודעת מהו.

הקו והכתם בציורים של שני מקיימים ביניהם רציפות. בהתאם מקיימים רציפות גם התחושה והתפיסה. לעיתים נדמה שהצבע משמש לנגיעה בפני המצוייר. כך אולי היו הפנים נגלים לעיוור הרואה אותם באצבעותיו. למגע אצבעותיו בפנים יחד עם העלאת דימוי בעיניי רוחו נכון לקרוא התבוננות. מכיוון שאנחנו, הרואים, לא מתבוננים כך אנחנו עלולים לייחס להתבוננות כזו אובייקטיביות פחותה, אולי אפילו לומר שזו לא התבוננות - לייחס קשר רופף יותר בין הדימוי שהתבוננות זו מולידה לבין המציאות. כאילו לגירוי החזותי מעמד עדיף על גירויים אחרים ביחס למציאות. אבל כשנמנע מאיתנו מגע, כשאנחנו זוכים רק לראות, צונחת קרנו של הגירוי החזותי. אנחנו אומרים עליו שהוא לא הדבר עצמו.

צורת הפנים מתגלה בציורים של שני לעיתים על ידי ייצוג קווי, לעיתים על ידי ייצוג צבעוני ובשאר הזמן לא זה ולא זה. אז נראים הכתמים והקווים כאילו צוירו ממש על פניו של מושא הציור. ההבדל אז בין קו לכתם איננו באופן בו הם מייצגים את הדמות, גבול ושטח, אלא האופן בו הם נוגעים בפנים. הכתם יכול להישפך על הפנים או ללטפם. הקו חורט בהם, מגלף או מרפרף.

כשמתבונן העיוור באמצעות אצבעותיו בפנים, איזה דימוי עולה בעיני רוחו של האדם בו הוא מתבונן? הפנים מתגלות אז לא רק לעיוור אלא גם לו עצמו. הפנים מתמסרות לאינטימיות של התבוננות במגע, היא התבוננות באמצעות רציפות תחושות. התחושה שחש אחד, פנים בקצות האצבעות, משתקפת בתחושה של אצבעות על הפנים שחש השני. משהו סמוי בנו מתגלה בנגיעה. משהו שאנחנו עיוורים לו, שמתגלה רק במבטו הנוגע של האחר. אחרת היה קל לנו בהרבה המגע עם זרים. הדבר הסמוי הזה זורם לגופו של האחר בתוך המגע ונשאר שם זמן מה, עמיד יותר, לרוב, ממה שמותיר בנו מראה העיניים.

כל אחד מציוריו של שני, הנדרשים תמיד לאותו עניין, הוא כישלון. לכן הם חוזרים לאותה נקודה בצורה שונה, כנסיונות נוספים. מושאי הציור שלו קורנים את סודם. ובכל זאת רציפות המבט נקטעת. התחושות משתקפות זו בזו אבל הגופים נשארים נפרדים. אפילו כשהוא מצייר את עצמו זה אותו המחסום. רגישות מוגברת הופכת את הגבול בין העצמי לעולם לדק. בה בעת העצמי הזה, שהעולם נוגע בו בכל מקום, מרגיש את עצמו נפרד ביתר שאת.