דורית יעקובי – אישה אוחזת אש-אדמה

תראו. פרחים שנפלו מהעץ. פעם היו גבוה בשמיים, נאחזים בענפי העץ. זה מעייף להיתלות בענפים ברוח. כל כך מעייף שהאחיזה של הפרחים רפתה והם נפלו לקרקע.

והנה צעצוע. זה כלי נגינה מפלסטיק לילדים. לוחצים על אחד מהכפתורים ואז נושפים והכלי מוציא צליל. יום אחד הכלי הזה נאבד או נזרק. הכלי הזה התלכלך נורא. אף אחד כבר לא ירצה ללחוץ על הכפתורים המלוכלכים שלו. אף אחד כבר לא ירצה לנשוף לתוך הפייה המלוכלכת שלו בגלל הפחד לחלות במחלות. אין לכלי הזה ידיים משל עצמו שיוכל להרים את עצמו בעזרתן. הוא תמיד השתמש בידיים של ילד כדי להתרומם. אבל זה היה לפני שהוא נזרק ברחוב. עכשיו יגעו בו רק בבעיטה, אנשים עסוקים שנורא ממהרים לאנשהו ולא שמים לב, או אולי איזה ילד משועמם.

הנה ספר מפעם שאף אחד כבר לא רוצה לקרוא כי הוא כתוב בשפה שנורא קשה להבין ומדבר על נושא נורא משעמם. פעם מישהו קרא בספר ונהנה. כשהוא סיים לקרוא הוא הניח את הספר במדף. במשך הרבה שנים הספר העלה אבק. בסוף מישהו זרק את הספר.

מי שכתב את הספר היה נעלב נורא אם היה רואה את הספר זרוק ככה. אבל מי שכתב את הספר לא יכול לראות כלום. מי שכתב את הספר כבר מת מזמן. מי שכתב את הספר קבור עכשיו מתחת לאדמה. פעם הוא כתב ספר ומישהו קרא את הספר ונהנה. עכשיו הספר הזה הוא חלק מציור. ציור שעשוי מדברים שהיו פעם גבוה בידיים של אנשים, או אפילו על צמרת של עץ. ציור שעשוי מדברים שנפלו לקרקע. עכשיו הדברים האלה, שהיו על הקרקע, תלויים על הקיר. הם כבר לא על הקרקע אבל הם גם לא בידיים של אנשים ובענפים של העצים. עכשיו הם בציור והם לא יזוזו יותר, הם יעמדו בציור כל היום וכל הלילה ויספרו שפעם הם היו משהו, שפעם הם היו בידיים של מישהו, בקצות הענפים.

רות שלוס – ללא כותרת

שתי דמויות מסתכלות למעלה.

אם הייתה רק דמות אחת שמסתכלת למעלה היינו יכולים לחשוב שהדמות סתם מסתכלת לשמיים או על איזו ציפור. היינו יכולים לחשוב שהדמות מסתכלת לשמיים כי כך מתחשק לה לעשות.

לא. שתי דמויות מסתכלות למעלה.

כשמסתכלים למעלה מרגישים קטנים.

אם דמות אחת הייתה מסתכלת למעלה היא הייתה מרגישה קטנה לבדה. אבל שתי דמויות מסתכלות למעלה. שתי דמויות מסתכלות למעלה ומרגישות קטנות ביחד. הדמויות מרגישות שאפילו שהן ביחד הן קטנות. כשאנחנו ילדים אנחנו מסתכלים למעלה אל המבוגרים. מי שקורא לאלוהים גם כן מסתכל למעלה. גם מי שנמצא בכסא גלגלים צריך להסתכל למעלה הרבה. מי שנמצא מעלינו יותר חזק. מי שנמצא מעלינו מחליט עלינו.

אז למה שתי הדמויות מסתכלות למעלה?

שתי הדמויות מסתכלות למעלה כי התחיל פתאום לרדת גשם. כשמתחיל פתאום לרדת גשם מסתכלים מיד למעלה.

אבל זה לא גשם רגיל שיורד. תראו את הטיפות האלה. יורד גשם אדום. יורד גשם של דם.

בלה בריסל – חסות

אישה כחולה מחבקת אישה צהובה מהגב. האישה הכחולה תומכת בראש של האישה הצהובה. האישה הכחולה דואגת שהאישה הצהובה תרים את הראש. האישה הכחולה מנחמת את האישה הצהובה.

מה קרה לעיניים של האישה הכחולה? העיניים של האישה הכחולה מטושטשות. העיניים של האישה הכחולה כבר לא רואות יותר.

למה האישה הכחולה כחולה? האישה הכחולה כחולה בגלל שהיא מתה. כשמתים הופכים כחולים.

למה אישה מתה כמו האישה הכחולה צריכה לנחם אישה חייה כמו האישה הצהובה? אולי האישה הצהובה עצובה. אולי האישה הצהובה עצובה שהאישה הכחולה מתה. אולי האישה הכחולה מנסה לומר “אני איתך, אפילו שאני מתה”.

לפעמים, אם מת אדם שאוהבים הוא נשאר איתנו, אפילו שהוא מת. ואם האדם הזה שאנחנו אוהבים, האדם הזה שמת, היה מנחם אותנו מתי שהיה בחיים אז הוא ממשיך לנחם אותנו, אפילו שהוא מת.

נפתלי בזם – כיבוש גבעה ארכיאולוגית

שלושה אחים. אח גדול, אח אמצעי ואח קטן. האח הגדול מסתכל עלינו. הוא מניף את שתי הידיים באוויר. אולי הוא מרים את הידיים כדי להגן על האנשים ועל המבנים שמאחוריו, להגן עליהם מאיתנו. אבל אולי הוא בכלל מרים את הידיים כדי שנבוא ונחבק אותו. גם האח האמצעי מסתכל עלינו. גם האח האמצעי מרים ידיים. האח האמצעי מרים את הידיים קצת יותר גבוה מהאח הגדול. אולי הוא מרים ידיים משמחה, שאנחנו באים לכיוונו. אבל אולי הוא בכלל מנופף לנו לשלום, כי אנחנו מתרחקים ממנו. גם האח הקטן מסתכל עלינו. גם האח הקטן מרים ידיים. האח הקטן מרים את הידיים קצת יותר גבוהה מהאח האמצעי. האח הקטן מרים את הידיים כמו שמרים את הידיים מישהו שמכוונים אליו אקדח. אבל אולי הוא בכלל מרים את הידיים בשביל לחבק את אמא שלו. תראו, הידיים כרוכות סביב האישה הזאת, האימא. זה אומר שהוא פונה עם כל הגוף אל אמא שלו ורק הראש שלו מופנה אלינו. ככה עושים ילדים ביישנים. גם האימא של האחים מסתכלת עלינו. אבל הגוף שלה פונה הצידה. אפשר לראות לפי החזה. אולי היא מסתובבת לכיווננו, כדי לברך אותנו. אבל אולי היא בכלל מפנה את הגב אלינו, בשביל לחזור הביתה, בשביל להתרחק מאיתנו. גם האבא של האחים מסתכל עלינו. עין אחת שלו מוארת. כשמסתכלים על העין המוארת זה נראה כאילו הוא שמח לראות אותנו. העין השנייה חשוכה. כשמסתכלים על העין החשוכה זה נראה כאילו הוא עצוב לראות אותנו.

אם היינו יכולים להיכנס לציור אפשר היה לבדוק: האם המשפחה הזאת רוצה אותנו כאן? האם הם שמחים שבאנו? אבל אנחנו לא יכולים להיכנס לציור. והמשפחה, שבציור, לא יכולה לצאת אלינו. המשפחה שבציור גם לא יכולה לחזור לבית שלה. המשפחה שבציור תמיד עומדת באותו המקום. היא עומדת באותו המקום כי ככה זה ציור. כי בציור דברים לא זזים. המשפחה שבציור תמיד תעמוד בין הבית שלה לביננו.

יוסף הלוי – חיה מכונפת

איזו מין חיה מוזרה זו?

חיה עם שלוש פרסות, שתי כנפיים, שתי עיניים ומקור.

חיה כזו עפה או דוהרת? אולי היא גם עפה וגם דוהרת. ואולי לא זה ולא זה.

אבל עכשיו החיה הזו נראת כאילו היא פשוט עומדת. עומדת ומסתכלת.

עכשיו החיה המוזרה הזו נראת כאילו היא מסתכלת עלינו. מה החיה המוזרה הזו חושבת עלינו?

אולי היא חושבת “איזו מין חייה מוזרה זו?”

איברהים נובאני – דה ז'ה וו

מי שמסתכל טוב טוב על הציור הזה יכול לראות שמצוירים בו הרבה קווים. כל הצורות בציור הסתדרו יפה יפה לפי הקווים. המשולש הכהה הסתדר לפי הקווים האלה. והצורה השחורה הזו לפי הקווים האלה. הקו האדום מתאים לקו הזה, ולזה והאיקס הכתום מתאים לקווים האלה. כולם הסתדרו יפה יפה ולפי הקווים חוץ מהצלב הצהוב! למה? אולי כי הצלב הצהוב לא יכול ואולי כי הצלב הצהוב לא רוצה. אולי בטעות ואולי דווקא.

בגלל שהצלב הצהוב לא מתאים לקווים, בגלל שהצלב הצהוב עקום, אנחנו מסתכלים עליו הכי הרבה. זה יפה?

יעל בורשטיין – כפירה

הקו הזה שבור באמצע. אבל קו כזה ששבור ככה הוא בכלל לא קו, הוא שני קווים.

שני הקווים האלה נוגעים. הם נראים אותו דבר, שני הקווים. שני הקווים באותו עובי ובאותו צבע. שני הקווים האלה הם ממש כמו קו אחד. אבל שני הקווים האלה הם לא קו אחד. הם רק נוגעים, הם רק נראים כמו קו אחד ששבור באמצע. שני הקווים הם שני קווים.

משה גרשוני – אל מלא רחמים, שוכן במרומים, המצא מנוחה נכונה

שני עיגולים שחורים. העיגולים האלה נראים כמו שתי עיניים. למה הם נראים כמו שתי עיניים? בגלל המרחק ביניהם. בגלל שיש פה מקום, בין העיגולים, לאף. אבל אין פה אף. וגם אין פה עיניים, רק שני עיגולים שחורים. אולי בעצם יש פה עיניים. אולי יש פה עיניים כמו של גולגולת. עיניים שלא רואות. עיניים שהן רק חורים.

בתחתית הציור כתוב “אל מלא רחמים שוכן במרומים המצא מנוחה נכונה”. המילים האלה לקוחות מתפילה שמתפללים בלוויה. כשמישהו מת. בתפילה הזו פונים לאל ש”שוכן במרומים”. ‘שוכן במרומים’ זה כמו להגיד ‘נמצא למעלה, בשמיים’. בתפילה הזו מבקשים מאלוהים, שנמצא למעלה, שישמור על הנשמה של מי שמת. של מי שנמצא למטה, באדמה. אבל בציור הזה המילים נמצאות למטה והעיניים שלא רואות, העיניים של הגולגולת, העיניים של המת, נמצאות למעלה. זה כאילו שהעיניים האלה הן בכלל לא של המת. זה כאילו שהעיניים האלה שייכות בכלל לאלוהים.

חן כהן – נוטרדם

האישה הזו עירומה לגמרי. החלון שמולה פתוח. מי שמסתכל מבחוץ יכול לראות אותה עירומה. מי שמסתכל מבחוץ יכול לראות שלאישה הזו אין פטמות.

אולי, בגלל שאין לאישה הזו פטמות, היא לא יכולה להניק תינוק. מי שמסתכל מבחוץ יכול לראות שלאישה הזו אין גם פות. אולי, בגלל שלאישה הזו אין פות, האישה הזו לא יכולה ללדת תינוק. האישה הזו מסתכלת קדימה. האישה הזו מושיטה קדימה את היד. לפעמים אומרים על מי שחושב על העתיד שהוא "מסתכל קדימה". מי שיש לו תינוק מסתכל קדימה על העתיד וחושב על התינוק שלו. איך התינוק שלו יגדל. איזה דברים התינוק שלו יעשה. איזה דברים יקרו לתינוק שלו.

לאישה הזו אין תינוק. האישה הזו מסתכלת קדימה. האישה הזו מושיטה קדימה את היד. מה האישה הזו חושבת? מה האישה הזו רואה כשהיא מסתכלת על העתיד?