הגיע הזמן להניף מחדש את נס המלחמה נגד הריאליזם.
בסימן הדגל הזה עבדו עמיתנו אמני האוונגרד של תחילת המאה ואילו עתה הוא נרמס ברפש על ידי משרתי מעמדות ומפלגות.
בהסוואת המושג "פלוראליזם" חותר הקהל השבע תחת היסודות האסטתיים והמוסריים של תרבותנו.

הופעתנו המשותפת היא נסיון התחלתי של יצירת סגנון לאומי כולל, התואם את רוח בנינה של ישראל החדשה. אנו קבוצת אמנים לויתן - אמנים ישראלים של הרבע האחרון של המאה העשרים.
הבסיס המדיני שלנו – הציונות.
הבסיס הרוחני שלנו - המיסטיקה היהודית.

אנחנו צריכים להגיב גם באמצעות אמנות שאינה - דומה ביותר למה שמתרחש בעולם. הרי, ביננו לבין עצמנו, אפשר להגדיר אמנות ישראלית כך: אם יורד גשם בניו־יורק או פאריס, הרי שאצלנו זה מבול ובפקחותנו אנחנו כבר 24 שעות לפני המתרחש יודעים בדיוק מה שנעשה שם.

המושג סגנון הוא אנטי סביבתי. אני לא יודע איך להסתדר אתו. תסבירי לי מה זה. אם זאת אחידות – אז אין אחידות, משום שאת חייבת להשתלב בסביבה. הסביבה מכתיבה לך, היא הרבה יותר גדולה ממך - מה אתה לעומת הסביבה. מצד שני יש נסיון לחפש מוטיבים של מבנים, של טכסטורות, של צורות, צבעים, רצפים, התייחסות של הסביבה לנוף ולתת להם ביטוי.

אינני כופה רצון של אמן. אני יוצר תמריץ לחוויות, הפועלות ביחסי הגומלין אדם סביבה. בניתי "מערכת משחק פיסולית" המקבלת את משמעותה על ידי תנועת המשתמשים בה. הפסל נוצר על ידי התנועה הדינאמית של הילד על האובייקט. המבנים בגן - הם אמנות חיה, כי הם מיועדים להפעלה אנושית, ומכאן ליצירת חווייה.

מכמה צדדים עודדוני לכתוב את דברי ימי “בצלאל” בן העשרים. הריני עושה את זה ברצון. רוצה אני לספר כאן לא את העובדות היבשות, יותר מזה: אני רוצה למסור את מצב הנפש של כל אותם הרגעים שהיו כה מכריעים וחשובים בחיי “בצלאל”.

כל רעיון חדש נולד בקדושה. גדל ומזדקן ונכנס בסהרה לפרדס הנשמה האמיתי. רעיון האמנית החדשה נולד גם הוא בקדושה וטהרה בזמנו, הלא הוא הזמן הנהדר של האימפרסיוניסטים הידועים, כגון מנט, סזן, פרודן וחבריהם. הם הם שהרסו את המבצר הקלסי, היבש ופתחו דלת לרוחה לתנועה ולבטוי חדש.