Amit Berlowitz: Godot
art book, exhibitions, events
Amit Berlowitz’s Godot is a series of black-and-white and color analogue photographs, inspired by the seminal play Waiting for Godot, by Irish playwright Samuel Beckett. Five girls and boys assume the roles of the originally adult characters. The children enact a series of scenes against a minimalist set: plywood panels demark the stage, a round opening indicates the sun and the moon, day and night. Each image captures a theatrical moment in a single frame.
The desire to create a timeless and universal statement is common to both works – the early theatrical work and Berlowitz’s later photographic adaptation. But while Beckett sought to represent the tragedy and sense of absurd that are inherent to human existence, Berlowitz wished to add a new poetic, optimistic, and ritualistic layer to the original text.
عميت برلوڤيتش: جودو
كتاب، معرض، أحداث
العمل جودو لعميت برلوڤيتش هو سلسلة صور بالأسود والأبيض وألوان تناظريّة في أعقاب مسرحيّة الكاتب الإيرلندي صموئيل بيكيت "في انتظار جودو". تمّ اختيار مجموعة من خمس فتيات وفتيان لأدوار الشّخصيّات المخصّصة في الأصل للممثّلين البالغين. يلعب الأطفال سلسلة من المشاهد على خلفيّة ديكور تقليليّ: أسطح الخشب الرّقائقيّ تحدّد المسرح في الصّور، وفتحة على شكل دائرة تشير إلى الشّمس والقمر، اللّيل والنّهار. توثّق كلّ صورة حدثًا مسرحيًّا متجمّدًا في إطار واحد.
السّعي لإنتاج مقولة لا زمنيّة وكونيّة هو مشترك لكلا العملين - المسرحيّ المبكّر، والمعالجة المصوّرة المتأخّرة لعميت برلوڤيتش. سعى بيكيت لتمثيل مآسي وإحساس العبثيّة المنوطة بالوجود الإنسانيّ على الأرض، وسعت برلوڤيتش من جانبها، إلى إضافة طبقة شعريّة جديدة، متفائلة واحتفاليّة إلى النّصّ التّاريخيّ.
עמית ברלוביץ: גודו
ספר, תערוכות, אירועים
הסדרה גודו מאת עמית ברלוביץ כוללת תצלומים אנאלוגיים בשחור-לבן ובצבע שהופקו על ידה במהלך השנים 2014 – 2016 בהשראת "מחכים לגודו" (En Attendant Godot), המחזה הנודע מאת הסופר והמחזאי האירי סמואל בקט (Samuel Beckett). גיבורי הסדרה הם ילדים. ברלוביץ ליהקה קבוצה של חמישה ילדות וילדים בתחילת שנות העשרה לחייהם, לתפקידי הדמויות שנועדו במקור לשחקנים בוגרים. הילדים מתועדים בתצלומי הסדרה כשהם משחקים שורה של סצינות מתוך המחזה על רקע תפאורה מינימליסטית. משטחים גולמיים של עץ לבוד חשוף מסמנים במה. פתח בצורת עיגול מסמן שמש וירח, יום ולילה. האירוע התאטרלי המתפתח באופן לינארי אל מול קהל של צופים, הומר בסדרת התצלומים גודו למופע חזותי שבו סצינות מוצגות באופן סימולטני זו לצד זו במרחב המארח של התערוכה. ההבדל המהותי שעולה בהשוואה בין שתי היצירות, המוקדמת והמאוחרת, לא נוגע דווקא לאמצעי היצירה השונים, אלא נעוץ בשורשים עמוקים יותר, של הלך רוח ותפיסת עולם שמציעים כל אחד מהיוצרים. בעוד שבמחזה המקורי של בקט מודגשים המימד האבסורדי והמגוכך של הקיום האנושי, תלישות ושרירותיות, ברלוביץ מדגישה את היופי והתום כתכונות מכוננות בהוויה האנושית. המבט שלה חומל ואוהב, אמהי (ואומנם היא בחרה לשלב את בנה הבכור בקבוצת הילדים המופיעים בסדרה). התבוננות קשובה בסדרה המצולמת מאפשרת כניסה לעולם בדיוני-אמיתי שמבוסס על משחקיות וטקסיות, עולם שבו תום – תכונה נדירה במחוזותינו היום - מהווה ערך מרכזי בו.
