שלום חברות וחברים,

אני רוצה להודות לחברי ביש גבול. וכן, לחברי וחברות וועדת השופטים ולאלה שהמליצו עלי לפרס. תודה גם למיקי קרצמן שהציג אותי.

אני רוצה לברך את הגברת רוחמה מרטון, מייסדת עמותת רופאים לזכויות אדם. אני שמח להיות כאן,  ואני יודע שרבים מכם ראויים לפרס זה.

אמי נולדה בברלין בשנת 1926 והיגרה בגיל 10 לנמיביה, דרום-מערב אפריקה, שם גדלה. בדרום אפריקה פגשה את אבי, שאביו היגר אליה מריגה, והיה פעיל בשומר הצעיר. הם לא אהבו את מה שראו סביבם בדרום אפריקה וב-1947 באו לארץ במסגרת גרעין קיבוץ שובל.

ישראל היא מדינה שנוצרה על ידי הגירה מסיבית של פליטים ומהגרים. כל אותם עקורים ומבקשי מקלט יצרו בעיית פליטים גדולה חדשה כשהגיעו לכאן וייסדו מדינה על-גבי היישוב הפלסטיני.

הורי, כמו פליטים ומהגרים רבים, רצו לחיות חיים חופשיים במדינה דמוקרטית -- מדינה בה לכולם זכויות שוות, וכולם שווים. אי-אפשר לחיות חיים דמוקרטים במדינה שבה אין לכולם זכויות שוות. קיימת סתירה מובנית במושג המדינה היהודית-דמוקרטית. הסתירה הזו גם לא מותירה לי ברירה אלא להתייחס בעבודתי למה שקורה סביבי, לאופן שבו הסתירה באה לידי ביטוי הולך וגובר.

התחזיות של פרופסור ליבוביץ' ביחס לקורה בשטחים הכבושים ובחברה הישראלית מתממשות, אם כי בצורה מורכבת ומתוחכמת יותר. אחת הסיבות שתהליך זה לא התרחש מהר יותר ובאופן מוחלט יותר הוא קיומו של שמאל שנאבק בו. אבל שמאל זה הולך ונחלש. כרגע אנחנו עדיין כאן. נקווה שעוד מספר שנים לא נמצא עצמנו פליטים או מהגרים כמו הורינו או סבינו.

במהלך 14 השנים האחרונות תיעדתי הרבה הפגנות בווידיאו. הגעתי לכך בעקבות ההפגנות נגד חומת ההפרדה ונגד האפרטהייד של "אנרכיסטים נגד הגדר", והמשכתי יחד עם הפעילות והפעילים שנותרו ושהמשיכו ללכת. אני מעריך מאד את מסירותם והתמדתם.

ישנם רבים שצילמו ומצלמים הפגנות ואת שגרת הכיבוש בגדה, בישראל ובעזה,  אם למנות כמה: שי כרמלי פולק, עימאד בורנאט, גיא דוידי, בילאל תמימי, הייטם בורנאט, אורן זיו ויתר חברות וחברי קולקטיב אקטיבסטילז, מיקי קרצמן, אלכס ליבק, ישראל פוטרמן, חיים שוורצנברג, עבאס מומאני, עודד ידעיה, ערן טורבינר, ניסים מוסק ורבים רבים אחרים. צלמים רבים של בצלם, צלמים תיעודיים ישראלים ופלסטינים, צלמי עיתונות ועוד. אני רואה עצמי אחד מהצלמים היותר חובבנים.

היום יותר ויותר אנשים מתעדים באמצעות הטלפונים הניידים שלהם, ולמעשה תיעוד, כמו שעשיתי בעבר, הפך פחות-או-יותר למיותר.

צילמתי שמונה שנים בהפגנות בנבי סלאח ואלו כמעט נפסקו בעקבות גל מעצרים וכליאה גדול במיוחד, פציעות משמעותיות רבות והרוגים בקרב המפגינים. לכל הפעילים המרכזיים הפלסטיניים שם יש ילדים בכלא.

כאשר ערכתי וידיאו בערבים, אחרי ההפגנות, עוד לפני שהעליתי אותו ליוטיוב, הטרחתי  את עצמי הרבה בשאלה, באיזו מידה להראות את הכל. העדפתי למשל להראות צלמים, כאשר היו נוכחים באירוע. לא רציתי להראות זורקי אבנים, בשולי ההפגנה, מכיון שלא רציתי להפליל אותם. מצד שני, לא רציתי להציג תמונה מעוותת של המציאות. לכן,  בסוף לא הראיתי פני זורקי האבנים -- מעין פשרה. הרי ממילא אפשר לקחת לחקירה את מי שרוצים ולהפליל את מי שרוצים.

פעם ליד ניעלין, אחרי שמסתערבים עצרו מפגינים, ראיתי מפה צבאית שנותרה על הארץ בה סומן האזור בו היינו כ"שטח אויב" -- הגדרה הנותנת לחיילים חופש פעולה רב.

שאלה זו של תום-הלב, של להשתדל להראות מה באמת קרה, עד כמה שאפשר, מנקודת מבטי החלקית, העסיקה אותי רבות. רציתי לתת למי שמעוניין לראות ייצוג נאמן של ההתרחשויות. ייצוגים לא-אמינים של מציאות השתלטו על כלל אמצעי התקשורת, ואנחנו נאלצים יום אחר יום להאמין למה שאנחנו בוחרים להאמין. המציאות מתרככת, נהיית גמישה. אני זוכר את דוברות צה"ל, בראשות מירי רגב, מדווחים לאחר ההפגנות לערוצי השידור או לעיתון דברים מופרכים לגמרי כדרך שגרה. לכן, מצד אחד, מצאתי את עצמי צד במלחמת תעמולה ומצד שני ניסיתי להיות אובייקטיבי ככל שניתן.

אבל מה זה אובייקטיבי? כמו שהתובע בבית המשפט בירושלים אמר לי, כשהצגתי עדות וידיאו התומכת בגרסתו של תושב בילעין שנפגע בראשו כשהשתתף בהפגנה באופן לא אלים : "דוד ריב, אתה לא אובייקטיבי!" עם זה קשה להתווכח. כמו שמיקי אמר לי פעם: "צלם אף פעם לא יכול להיות אובייקטיבי". אבל אני מאמין שמותר להשתדל.

בציור זה אף יותר מסובך כי כשאתה מצייר אתה עובד לבד. כך לפחות אני עובד, מצייר מעין שירה חזותית. אני מניח שחלק מהסיבות שבחרתי בפעילות פוליטית היו כדי להתחבר לאנשים.

אף פעם לא אמרתי לתלמידים, או לאמנים אחרים, שהם צריכים לעבוד באופן פוליטי. אבל  אני עצמי נמשך לעבודה המקושרת למסגרת החברתית שבה אני חי, אם כי בלי מרכיבים מטאפוריים, בלי מודעות עצמית ובלי אירוניה, היא תיהפך לאיור תעמולתי. אני מקווה שאיני חוצה קו זה בעבודתי, למרות השימוש שלי, לעיתים קרובות, בדימויים מאד קונקרטיים.

בסופו של דבר, ציור עוסק מבחינתי קודם-כל בתהליך עשייתו, וזה לא קורה בווקום.

בזמן לימודי ב"בצלאל" התחלתי לצייר ציורים שעסקו ביחסי כוח בין אנשים. אחר-כך בעקבות המלחמה בלבנון התרכזתי יותר בדימויים של קונפליקט. ידידתי פעילת נשים בשחור ג'ודי בלנק  הכירה לי ב-1983 אמנים פלסטינים, שיחד איתם השתתפתי בארגון תערוכות משותפות נגד הכיבוש בתקופה שהיה נראה שיש בכך טעם פוליטי. בין השנים 1984 ל-1987 הלבשתי על-פני ציורים רבים את דימוי הקו הירוק שהועלם, כמו על-פי אורוול, מכל המפות שהופקו בארץ.

ב-1988 אצרתי יחד עם איתן הילל תערוכה של צילומים מהשטחים הכבושים, בתקופה שנעשו ניסיונות למנוע הגעתם של צלמים לשם. לאחר מכן, ציירתי ציורים רבים על-פי צילומים שנעשו בגדה. תחילה על-פי צילומים שראיתי בעיתונים, אחר-כך תקופה ממושכת על-פי תצלומיו החזקים של מיקי קרצמן. מאוחר יותר על פי פריימים של וידיאו שצילמתי בעת ההפגנות בגדה.

כל ציור נושא כמו חתימה את ההרגלים שלך, דעותיך הקדומות והעדפותיך.  כשאני מעתיק ציור מצילום אני משתדל שיהיה נאמן למקור ככל שניתן מבחינת המידע שמופיע על פניו -- האם זה חשוב? האם זה אפשרי? ייתכן שלא, אבל אני עדיין משתדל.

כשאתה מנסה לעשות אמנות, מה שאתה חושב שבטוח אף פעם לא בטוח. מה שאתה אוהב, מישהו אחר שונא. כשאתה מאזכר את המקורות שלך באמנות, זה במקרה הטוב חלקי  ושרירותי.

אפשר לקוות שעבודה "תעבוד" כלפי מי שמביט בה, תעורר תגובה רגשית ולפעמים זה קורה. מה שזה אומר להם זה דבר אחר.

מושגים ברורים של אמת ושקר תקפים עוד פחות בציור מאשר בצילום התיעודי. נחמה כלשהי אפשר אולי למצוא בכך שאנשים פחות או יותר דומים במובנים רבים, ושאפשר למצוא עדות לכך בתגובותיהם לעבודות אמנות. לא מזמן הראיתי לשכן שעבד בסמוך לסטודיו שלי ציור שעליו עבדתי , שהראה חיילים הגוררים מפגין החוצה דרך שער בחומת ההפרדה והוא אמר על סמך ניסיונו כחייל "בדיוק ככה זה מרגיש".

הרבה מהציורים שעשיתי לפי קטעי וידיאו עוסקים במבט של הצלם ושל הצופה בצילום או בציור.

לפני כ-4 חודשים הצגתי בתערוכה שלושה ציורים מהקרנה של קטע מאחת ההפגנות, ליד המעיין של נבי סלאח, שהיום נקרא "מעיין מאיר" ומגיעים אליו תיירים ישראלים רבים. לתושבי הכפר, בעלי המקום, הכניסה אסורה. בווידאו רואים את נרימאן, אמה של אעהד ואשתו של באסם תמימי, בעת מעצרה, מסמנת V וצועקת "תחי פלסטין!"

בציור שחזרתי הפרעה שהופיעה באותה נקודת זמן בפריים, דרופ מהסוג שקרה לפעמים במצלמות הישנות. הפרעה זו מייצגת עבורי את ההפרעה לפעולות השליטה האלימה והגניבה האטית שמתרחשות שם, הפרעה שיוצרים באופן עיקש וסיזיפי התושבים. אני שמח לעזור ליצור הפרעה זו באמצעות עבודתי, אם באמנות ואם בתיעוד, חלקית וקטנה ככל שעזרה זו תהיה.

אני מקווה ומאמין שבמהלך הזמן תיווצר תוך-כדי שיתוף הפעולה עם חברינו וחברותינו הפלסטינים מציאות פוליטית אחרת. מציאות בה ניתן יהיה לחיות במדינה שנוכל להזדהות עם ערכיה ושתהיה בנויה על תחושת "אנחנו" רחבה יותר ופחות פרנואידית. תחושה שאינה זקוקה לאויב מאיים כדי להגדיר את עצמה. בינתיים נמשיך בוודאי לעשות כולנו את מה שאנו עושים.