עמוס גרוסווגל הוא המבקר התקיף ביותר של עבודותיו. הפרשן המעמיק ביותר של עבודותיו הוא גם כן עצמו. בנוגע לאוצר, לקהל ולאספן ובכן… הדבר מתבקש, שכן הרצון הבוער להיות אלוהה של איזה עולם מושלם, גם אם שולי ופשוט, מכלה את דעתו. גוף העבודות, באותו ערב מסוים כמו בערבים רבים לפניו ובאינספור ערבים שעתידים לבוא, היה שכוב דומם על השולחן. כל אונטולוגיה, כך למד גרוסווגל בשיעורי הפילוסופיה, בסיסה שולחן. נדמה שבמרכז עולמם של פילוסופים רבים היו שולחן ועץ. עולמות תיארתים שלמים היו ודאי קורסים אם ניתן היה למצוא דוגמאות אחרות ליישמם עליהן, אבל העץ עומד איתן והשולחן יציב כסלע. הפילוסוף חושב על רעיון, דבר מה שיש להפעיל על אובייקט קרוב, העין פוזלת שני סנטימטרים מהדף, ישנו אובייקט – שולחן – ורצף המחשבה, שהוא בדף לפחות כמו שהוא במחשבה, לא נקטע. ומה בדבר הדברים הרחוקים למחצה, תנועת העורף והנה מחוץ לחלון – עץ! באמתחתו הקרובים והרחוקים למחצה, שאפשר לכנותם גם קרובים למחצה, או אולי לקרוא לשני אלה הניתנים למגע והבלתי ניתנים למגע, כלומר, ניתנים למגע של מישהו חרוץ שנכון להקריב את רצף המחשבה, לגעת בעץ וכבר לשכוח מה רצה ממנו בכלל. וישנם הרחוקים, שלגביהם יאמר "לך תוכיח שישנם". לדידו של גרוסווגל עולם זה שעל גבי השולחן הוא היחיד, גם אם גופו שלו שוכן בעולם אחר, העולם הלקוי שמסביב לעולם.

חוקים שונים פועלים על העולם השייך לגרוסווגל. בעוד בעולמנו שלנו המחשבה משקלה כבד כסבתא אחוזה שקיות מצרכים ורדופת כאבי ברכיים המתפרקת בכפות הגסות של החרטה, נמסה בנוזל הזיכרון ונשברת בהיסח הדעת (שבניגוד לדעה הרווחת צורתו איננה נוצה מתרוממת השמימה אלא אגרוף לאף), בעולם השייך לגרוסווגל המחשבה כדור פורח. בעולם זה, שאין נושבת בו הרוח, כדור פורח יכול להשיג את הירח ועוד לכנותו "ארוחת בוקר". נסו למצוא על ירח זה את דגל ארה"ב. יאמרו "גילית את אמריקה" אם ירצו, אבל הגלריה ריקה מלבד גרוסווגל והיעדרם של אנשים הופך אותם שקטים מאוד. יאמרו "זה בסך הכל חדר", אבל כל גלריה היא חדר, גם קירותיו צבועים בצבע הטעם הטוב, הלמדנות השימושית והדבר שהיה קרוי בזמנו נימוסים והיום הבל פיו מריח מיין ובייגלה. חדר בסך הכל. גרוסווגל גאון בעולמו, יערערו על כך האנשים שמחוץ לעולמו. יאמרו שאין יכול אדם לזהות עצמו כגאון. אבל אמנים גאונים שזוהו בידי אחרים יש כמו זבל, זיהו אותם עסקני אמנות גאונים (מבקרים, אוצרים, פטפטנים בתשלום ופטפטנים בהתנדבות) שזוהו כגאונים על ידי אמנים גאונים. עדיף כבר למען הסדר שיזהה הגאון את עצמו ויחסוך מהזולת את עבודת הזיהוי וסחר הזיהויים הכרוך בה. והקהל, הבנתו תמיד כה לקויה. אם היה עיקש פחות בלקיות מבטו היה אפשר לטעון לאיזה פגם בעבודה. ממבטו העגלי נתלה פה מלהג הפולט גרעפס בן יומיים: "מורכב", “מעניין", ו-“מאוד" ולצד המבט איזו אוזן שאין בה לא צורך ולא רצון שכן היא מורכבת על גוף מתפקע מילים – גוף חד סטרי – מסתפקת בתארי הבלון הללו.  גרוסווגל חזה פעם באמנית שבשיחה על אמנותה פרצופה התבקע לשניים מחמת חיוך שאין לו סוף. מה לפרצוף שבור שכזה ולפעולת ההקשבה. אמנים רוכבים על גב הסוס הקרוי אמנות אל עבר נחלתם של העקשנים, שם יבנו בית, מאחז שצורתו צורת שמם. כל זה ובסוף שואלים בגבות קפוצות "איך קוראים לו? נו, זה עם העבודות האלה ש…" גורסווגל חש תמיד שזו האמנות שרוכבת על גבו, מוחקת את שמו, מייגעת אותו כל הדרך לאותו המקום בו היה מלכתחילה; דירתו הריקה, יצירותיו השקופות וקנאתו השורפת. אולי הייתה זו אותה קנאה שבקץ האמנות שהובילה את גרוסווגל לקיים את האירוע: הפתיחה של גלריה אלמונית, 'גלריה לבלוב 24', דירתו הצנוע שהייתה ראויה להיות גלריה באותה מידה בה הייתה ראויה להיות דירת מגורים. יומרת תערוכתו הראשונה של גרוסווגל הייתה להפוך את העולם הסגור השייך לו לראוי למגורי אדם; פעולת הפתיחה.

סיבת בדידותו של גרוסווגל הייתה שלא ידע לדבר. כלומר, יכל להפיק מפיו מילים רבות ואפילו לקחת חלק במשהו הדומה לשיחה, אבל לא לדבר. בשבילו הייתה רק פעולת הדיבור. על בעיותיו האחרות אפשר למנות את כתב ידו הבלתי קריא, שכן הוא חסר את פעולת הכתיבה, ובאמתחתו רק פעולת הציור. אלא שגם בפעולת הציור הוא לא מצטיין, הנה החל מצייר את האות ל' ואיפה שצריכה הייתה ל' להיות ישנה ר'. הנה החל מצייר עז ומאיפה שעז צריכה הייתה להביט בעיניים ריקות מביט כלב בעיניים חורשות רע. הוא פועל לעתים גם את פעולת הגעגוע למרות שאין לו מושא להדביק לזאת. מושא או לא, כל אדם נדרש בפעולת הגעגוע. בעייתו הגדולה ביותר, לדבריו, היא חוסר יכולתו לפעול איזושהי פעולה בכלל. גם פעולת המנוחה מופרעת על ידי פעולות שלא עשה. פעולת האמנות הכשילה את פעולת העצלות ופעולת העצלות הכשילה את פעולת האמנות. מלבד רגעים קצרים של מעשה נע גרוסווגל תמיד בין שתי פעולות להן לא יכול. אם יכלו פעולת האמנות והעצלות להיות אחת, אם הייתה יכולה פעולת הציור להיות פעולת הכתיבה, מעשה הבדידות מעשה אהבה, מעשה העבודה מעשה פרנסה, מעשה גרוסווגל מעשה ההצלחה.

טקסט זה הוא סימן להצלחת מעשה הפתיחה של גרוסווגל. למרות שעבודותיו של גרוסווגל אינן לטעמי אני יכולה לומר שבאותו ערב חייתי לפחות לרגע בעולם השייך לו. צל היה הדבר הראשון שזהיתי כשנכנסתי לגלריה. צילו של הצלל. כוסות זכוכית וספלים לצד שני בקבוקי יין לא רחוק מהדלת. האם אפשר לקרוא לכוסות אלה 'כוסות רב פעמיות'? העבודות כולן – חמש או אחת, תלוי באופן בו סופרים – היו הצלל (ואם נשייך להן את צילן הן היו הצלל וצללי הצלל). במבט קרוב יותר בצלל, שהוא חושך במידות אדם ובצורת חתול, גיליתי תחילה רעש. כמו הרעש הדיגיטלי בחלקיו החשוכים יותר של תצלום סמארטפון. תחת עין דרוכה החושך החוויר מעט וגילה שדות נפרשים לאור ירח. עקב התמדתה של העין זרח דבר מה תחתיהן: השדות היו רק מסך. הדבר הזורח התגלה כבית, ביתה של הילדה שאהבתי (היה זה בחיים אחרים?) עכשיו כמו איזה אז כאשר הייתי עוד ילד. הסתנוורתי, כי מאחורי הילדה האהובה היה זה הקיץ עצמו, לכשעצמו. איך יכלה עיני לדעת? דבר מה הסתתר בשמים, גלה את פניך! אלו התגלו כפניי אלוהה, גרוסווגל, שדמה לשמש ולאבי. הוא שלח את ידו מטה לערסל את עיניי, “באתי לקחת אתכן הביתה". העיניים נרטבו בזרועותיו. אחר כך הקיץ החשיך ונסגר כשלפניו הופיעה דמות ישישה לבושה ג'ינס וטי שירט בצבע בורדו, רודפת את העין בקלילות תנועה מפתיעה. זו החשיכה ונסגרה כשלפניה הופיע עכברוש, שפתותיו הטרוטות גילו שיניים חדות, העיניים נסות מהן. כמה נלעג נדמה פתאום הקיץ כאשר העכברוש רדף את עיניי. הן הסתתרו בבטנו של החתול אבל העכברוש מצא דרכו גם לשם. הגאולה הייתה פניי השטן, הן הופיעו חתומות לפני המכרסם. פני השטן כפני, אם יכולתי לזכור באותו רגע את דמותי, אבל לא יכולתי, פני נגנבו ממני; פעולת השטן. לגמתי מהיין ולא ראיתי עוד מאותו חושך עמוק, רק מסך שחור.

ניסיונו של גרוסווגל הותיר בי רושם עמוק, אבל אני מוכרחה לציין את הסתייגויותי מעבודותיו. קודם כל, איני חושבת שישנו הצדק לצורת החתול של הצלל. האם נבחרה מסיבות אפנתיות, או אולי חתולו היללן של גרוסווגל היווה השראה? גם כך גם כך התוצאה נחוות כשרירותית ופוגמת בעבודות. לגבי הקיץ לכשעצמו, זה מופיע כמעין קלישאה, לא רק ללא חתירה תחתיה אלא במה שנדמה כהתמסרות מלאה של האמן. והילדה שאהבתי, גם בנוגע לזו התוצאה דביקה וקלישאתית. הייתה זו אהבה ראשונה, וכדרכן של אלה הייתה זו אהבה ללא מעשים. דבר אינו נודע לנו אודות הילדה דרך העבודה, רק פניה היפות, שיערה החלק, שמה ועיניה החומות. כל הדברים שכבר ידעתי על אותה הילדה. והיסגרו של הקיץ, מדוע דווקא ברגע ההוא? איזה הצדק אמנותי יש לסגירת הקיץ על עין בוכייה? טלטול רגשי שאין בו שום תוכן שולח את הצופה לישישה קופצנית וממנה אל מלתעות עכברוש, שנדמות כאפקט זול להפקת התרגשות אצל הצופה. כל המהלך הזה סופו בפניך שלך, מה שנקרא מחוץ לשיח האמנות 'מראה'. גרוסווגל לא מצליח לגייס את פעולתו האמנותית למהלך על שיצדיק את רכיביה. למרבה האכזבה בסוף מסע מפותל באמנותו מצאתי עצמי באותו מקום בו התחלתי, גלריה לבלוב 24, דירתו של האמן, עומדת מול יצירות שקופות. אכולת קנאה.