אל לנו להניח מראש את זכות קיומו של שדה האמנות או את זכותנו לתמיכה ציבורית. אם הצדקתנו למימון ציבורי תיוותר מופשטת וקלושה כמו ההכרזה ׳כל מדינה נאורה יודעת שפניני התרבות הן אוצרותיה החשובים ביותר׳, כפי שמכריז קריספל במאמרו או כמו טענותיו בנוגע ליכולת יוצאת הדופן של אמנים ׳להביא לעולם ערכים׳, עדיף כבר שנכחד

שי לי הורודי: יש כמה כיוונים מהם אני יכולה לתקוף את השאלה אבל התשובה שהכי בוערת בי, זה לומר שאני לא רוצה להתעסק בשטויות (מחייכת). העבודות לא מגיעות בכלל לשלב של עידון. אני פשוט מבצעת אותן וזה מספיק כי הן מבצעות את הדבר אותו הן צריכות לעשות.

הורי, כמו פליטים ומהגרים רבים, רצו לחיות חיים חופשיים במדינה דמוקרטית -- מדינה בה לכולם זכויות שוות, וכולם שווים. אי-אפשר לחיות חיים דמוקרטים במדינה שבה אין לכולם זכויות שוות. קיימת סתירה מובנית במושג המדינה היהודית-דמוקרטית. הסתירה הזו גם לא מותירה לי ברירה אלא להתייחס בעבודתי למה שקורה סביבי, לאופן שבו הסתירה באה לידי ביטוי הולך וגובר.

חיוניותה של האמנות בפלורליזם שלה בגבולות הפרומים של עצם הגדרתה. ככזאת היא נושאת בחובה נחוחות אישיים ומרכיבים מקומיים שהפוסט מודרניזם הכיר בהם ואף עודד אותם ברצון לקבל אותם והבין אותם בלי פרשנות ופטרונות מתנשאים. כך ניתנה לאמנות האפשרות להיות פריזמה אוניברסאלית רגשית ושכלית לפענוך והבנת חידת הקיום.

גם את אפשרות כתיבת הביקורת על עולם שכבר יש בו ביקורת חשוב לברר, בטח ביחס לכמות הטקסטים נטולי התוכן או הפשטניים שנכתבים בשדה האמנות. האין לאלה השפעה על עבודות האמנות הנעשות? או שאולי הם פשוט תגובה לדלילות המחשבתית שמאחורי מושאיהן?

עמוס גרוסווגל הוא המבקר התקיף ביותר של עבודותיו. הפרשן המעמיק ביותר של עבודותיו הוא גם כן עצמו. בנוגע לאוצר, לקהל ולאספן ובכן… הדבר מתבקש, שכן הרצון הבוער להיות אלוהה של איזה עולם מושלם, גם אם שולי ופשוט, מכלה את דעתו. גוף העבודות, באותו ערב מסוים כמו בערבים רבים לפניו ובאינספור ערבים שעתידים לבוא, היה שכוב דומם על השולחן.

בחברת הנשים, לעומת זאת , התהלך סאלח כבתוך שלו, גופו ריקד קלות במפגשו איתן, תנועות ידיו נעשו מסולסלות, וקירבתו הפיסית הייתה מופגנת, ובלתי מובנת לאדם שבא מן החוץ, אלא שנשות החוש (שכונה) ובעליהן ידעו מהמוכתאר ואשתו, שסאלח למעשה היה (שקר) או מעין אנדרוגינוס, לא נקבה ולא זכר, היו מלחשים הילדים, משמע אין לו בולבול ואין לו פוסי.

אמנות זמננו חדלה לחיות למען העתיד.
העתיד – הכוח המניע של כל תנועה – איבד את תפקידו.
תאוות הבצע ותאוות השלטון, ולו המוגבל ביותר, הפכו למטרה וריתקו את מחשבות האנשים, לרבות האמנים.
הגולם שנועד לשרת הפך לאדון החיים, לאדון האמנות.

ומאחורי כל האידיאולוגיות ותפיסות העולם האמנותיות זוהי תשוקתו הבלתי מוסברת של האמן. באהבה אובססיבית שב הצייר פעם אחר פעם ומורח את צבעיו על הבד הריק, מטביע את הצורות הלכודות בתודעתו ויוצר את התמונה פעם ועוד פעם לאורך ימים ועד קץ ימיו כאילו ומעולם לא השיקה דרכו לאשר חיפשה וחפצה נפשו.

יש בי געגוע עמוק לאלוהים, לא מחמת הגיל או הצורך בחזרה בתשובה אלא מפני שפני התקופה מכוערים.
חיים עכורים ומצחינים אלה אינם תולדה של מעשה חוצנים כי אם מעשה כפיו של אדם גחמן, חומרני, קצר ראיה וחסר אחריות.
אני מתגעגע לאלוהים האמיתי, זה שבצלמו ובדמותו נבראנו. ופני האלהים כולם אור וטוב. אלהים של אהבה חמלה וצדק. וזה לא בנאלי וזה לא נאיבי.

בימינו כל השוורים המובילים, בשל טיפשות, בשל אינטרסים או כניעה לחוקי היצע וביקוש פופוליסטיים הולכים עקום ומעקמים לנו את כל הדרך.

למען האמת, דוגמת השור הרבה יותר סימפטית מהמציאות ויש לדייק ולומר שהחריש בזמננו מבולגן עד בלי היכר ולעיתים ההגיון הוא הכלי האחרון שניתן להבין דרכו את המצב.

לאחרונה התבשרנו כי הליגה הערבית החליטה להכיר ולדון בעניין ערביי ישראל. הליגה של מדינות ואומות ערב, בניגוד לכל הציפיות, סוף סוף גילתה את העובדה שישנם בגבולות מדינת ישראל של 67׳ כמיליון ומאתיים אלף ערבים, שבט אבוד שלם שנתגלה לה, לליגה הערבית, בג׳ונגלים האינסופיים של הגליל והמשולש.